"ולוּ אני בזרועותַיִך" – ג'יין קמפיון: מחווה

מרץ - אפריל 2022

אליזבת ג’יין קמפיון נולדה ב-30 באפריל 1954 בעיר וולינגטון שבניו זילנד. אמה היא אידית קמפיון, שחקנית וסופרת, ואביה הוא ריצ’רד קמפיון, מורה ובמאי תיאטרון ואופרה. היא אמרה עליהם שגידלו את ילדיהם (שתי בנות ובן) בריחוק. במשך חמש שנים המטפלת הקבועה שלהם התעללה בהם וחיבלה בגופם ובנפשם. הילדים סירבו לחלוק עם הוריהם את הנעשה בבית מאחורי גבם, כאילו היה זה סוד אפל, אך סירבו גם להגיע להלווייתה של המטפלת ולא הסבירו להוריהם מדוע. פרטים ביוגרפיים ראשוניים אלה הם כחוט השני ביצירותיה: ההתעללות בבית ב”סוויטי”, ב”דיוקנה של גברת” וב”כוחו של הכלב”, הקשר האינטימי בין האחיות ב”תשוקה חותכת”, השתיקה העיקשת ב”הפסנתר”.

את דרכה האקדמית קמפיון פתחה דווקא בלימודי אנתרופולוגיה באוניברסיטת ויקטוריה בוולינגטון (אף שרצתה להיות שחקנית) ומשם המשיכה ללימודי אמנות בוונציה, לימודי ציור בלונדון ולימודי אמנויות באוניברסיטת סידני. פרויקט הגמר האמנותי שלה, הסרט הניסיוני “Tissues” (1980), הוא שסלל את דרכה לבית הספר לקולנוע, טלוויזיה ורדיו האוסטרלי, שבו ביימה סרטים קצרים מדוברים. “Peel”, הראשון שבהם, זכה בפרס דקל הזהב לסרטים קצרים בפסטיבל קאן 1982. “Passionless Moments” משנת 1985 כמו הכתיב סגנון קולנועי חדש שהדהד בסרטי סטודנטים בכל רחבי העולם: רצף של “תמונות” טרגי-קומיות שהדגישו קיטוע עלילתי ועוררו חשד שמשהו רע מאוד קרה רגע לפני שהמצלמה הופעלה. הסגנון הזה זלג גם אל סרטיה הארוכים, והוא בולט בעיקר ב”סוויטי”, סרט שהוא מעין מכתב אהבה לאחות השנואה בעולם. השיבושים והקיטועים ברצף העלילתי כמו מעידים על טראומה לא מעובדת ומצביעים על אשם אפשרי.

את “הפסנתר”, אולי סרטה הנודע ביותר, קמפיון כתבה בעצמה וביימה כמחווה לאמילי ברונטה, הסופרת האהובה עליה, וכמובן ל”אנקת גבהים”, ספרה הנודע. תנועתה של אֵיידה, הגיבורה העזה של הפסנתר, בעולם הגברי – כמו זו של קאתי, גיבורתה של ברונטה – היא תנועה של נחשולי אהבה ושנאה, תשוקה ושליטה. כאשר צופים בשובה של איידה אל חוף הים לנגן בפסנתר ובבתה הרוקדת בחופשיות, כששיערה ושמלותיה מתבדרים ברוח העזה, אי אפשר שלא להיזכר בקייט בוש בקליפ לשירה שהוקדש אף הוא לסיפור האהבה הגדול של ברונטה. את הטון המוזיקלי הייחודי של בוש החליפו בסרטה של קמפיון הלחנים של מייקל ניימן, שהפסקול שכתב לסרט זה היה שונה מאוד מהיצירות שהלחין לסרטיו של פיטר גרינאוויי. “הפסנתר” הוא גם הסרט שבו סגנונה של קמפיון השתנה: במקום קיטוע יש בו המשכיות סגנונית, במקום שיבושים יש בו סודות ופרטים שלא נחשפים.

הסרטים שביימה אחריו כמו קראו תיגר על סרטה המצליח: “דיוקנה של גברת” היה עיבוד חושני מאוד (יש שסברו בטעות שהוא היה חושני מדי) לספרו של הנרי ג’יימס (קמפיון כתבה את התסריט בהשראת השינויים השערורייתיים שערך ג’יימס בכתב היד לקראת הוצאת המהדורה השנייה); “עד שיצא עשן” היה סרט עכשווי על מאבק כוחות בלתי אפשרי בין צעירה אוסטרלית סוררת לגבר כריזמטי שמנסה לאלף אותה בבקתה מבודדת. “כוכב בהיר”, על אהבתה של פאני ברון, צעירה עצמאית שעיצבה בגדים, למשורר ג’ון קיטס, היה סרט מרוסן ומאופק (קמפיון הסתובבה באתר הצילומים עם הספרון “הערות על הסינמטוגרף” מאת הבמאי רובר ברסון, שזוהה עם סגנון בימוי חמור, עצור ומינימליסטי). השתיקה הקולנועית הארוכה של קמפיון שהחלה אחריו נגדעה עם שתי עונותיה של סדרת הטלוויזיה “קצה האגם”, ששילבו בין סביבה פסטורלית לחומרים האפלים שאפיינו את יצירתה לכל אורך הדרך. ועתה הגיע “כוחו של הכלב”, סרטה המדובר שיש החוזים שיזכה אותה סוף-סוף בפרס הבמאית הטובה ביותר ובפרס הסרט הטוב ביותר בתחרות פרסי האוסקר לשנת 2022. ייתכן שהסרט הזה, שהוא כה לא טלוויזיוני וכה לא הולם צפייה ביתית, יביא את הפרס הגדול לנטפליקס, ששינתה לבלי הכר את מודל הצפייה של אנשים בכל העולם. אם כך יהיה, דברים רבים עשויים להשתנות בתעשיית הסרטים, בזכותה.

“ולוּ אני בזרועותַיִך”, שמה של תוכנית המחווה לקמפיון, שאול ממשפט שכתב המשורר ג’ון קיטס במכתב לאהובתו פאני ברון. יש במשפט הזה משהו שמייצג את הערגה שקיימת בכל סרטיה, ערגה שמקפלת בתוכה רגשות סותרים.

סוויטי

03.03.22, 20:30

סוויטי
Sweetie

(אוסטרליה, 1989) דרמה קומית

קיי ודון (המכונה “סוויטי”), שתי אחיות השונות זו מזו בתכלית, נדרשות לגור שוב בכפיפה אחת. קיי היא מופנמת ועצורה, ואילו דון, שדומה שאין לה מעצורים, דורסת את כל מי שנקלע לדרכה. כאשר דון מפתה את בן זוגה של קיי, המצב בדירה נהיה בלתי נסבל, אבל אט-אט עולה החשד שהאחראי למלחמה בין השתיים ובינן לבין העולם כולו הוא דווקא אבי המשפחה שמתערב בעניינים. סרט הביכורים של ג’יין קמפיון (“הפסנתר”) הוא יצירה ייחודית בסגנונה. הוא בנוי מ”תמונות”, כל תמונה היא כמו סיפור קצרצר בפני עצמו, ויחד הן מצטברות לכדי רצף דרמטי מקורי בסגנונו.

במאית: ג’יין קמפיון

שחקנים: ג’נבייב למון, קארן קולסטון, טום לייקוס

(97 דק’, אנגלית; תרגום לעברית)

לפני הסרט תתקיים הרצאה מפי רחל אסתרקין, מרצה לקולנוע.

הפסנתר

05.03.22, 20:30

הפסנתר
The Piano

(צרפת/אוסטרליה, 1993) דרמה

אבא של אֵיידה מחתן אותה עם גבר שהיא לא מכירה ושולח אותה ואת בתה הממזרה אל מעבר לים, אל אזור מרוחק בניו זילנד. איידה הפסיקה לדבר בגיל 6, ובתה משמשת לה קול במפגש עם העולם החיצון, אבל דומה שאת רגשותיה היא מביעה באמצעות הפסנתר שלה, שבעלה לא מגלה בו עניין. לאחר שבעלה מוכר את הפסנתר לגבר מקומי, שמוקסם מעוצמת שתיקתה, הלה מציע לה עסקה: היא תקבל את הפסנתר בחזרה בתמורה לאינטימיות.

במאית: ג’יין קמפיון

שחקנים: הולי האנטר, אנה פּקווין, הארווי קייטֶל

 (121 דק’, אנגלית; תרגום לעברית)

זוכה פרסי התסריט הטוב ביותר, השחקנית הראשית ושחקנית המשנה הטובות ביותר, אוסקר 1994.

כוכב בהיר

09.03.22, 20:45

כוכב בהיר
Bright Star

(בריטניה/אוסטרליה, 2009) דרמה

לונדון, 1818. המשורר ג’ון קיטס מגלה כי נדבק בשחפת. נקודת האור היחידה בחייו היא פאני בת השכנים, תופרת שאינה מבינה את עולם השירה. מערכת יחסים מהוססת שכולה רגש תמים מתפתחת בין השניים, אך האיסורים החברתיים מונעים מהם לממש את אהבתם. זהו סרט על אישה צעירה שנאבקת בכבלי החברה. קמפיון מביימת את סרטה בריסון חמור, אבל כאשר האהבה פורחת אינה מהססת להציף את המסך בצבעי פריחה ופרפרים.

במאית: ג’יין קמפיון

שחקנים: אבּי קורניש, בן וישוֹ, קרי פוֹקס

(119 דק’, אנגלית; תרגום לעברית)

הקרנת 35 מ”מ.

תשוקה חותכת

01.04.22, 21:00

תשוקה חותכת
In the cut

(ארה”ב, 2003) דרמת מתח

מרצה לבלשנות ולספרות, מתאהבת בבלש מסתורי החוקר רצח של אישה יפה שגרה בשכנות לה.
הסרט שווק אמנם כמותחן ארוטי, אך הוא בעצם דרמה מהורהרת העוסקת בשימוש שעושה ה”רחוב” בשפה ובשיבושיה. הקומיקאית מג ריאן (“כשהארי פגש את סאלי”) מעולה בתפקיד הראשי שיש הטוענים כי חיסל לה את הקריירה.

במאית: ג’ין קמפיון

שחקנים: מג ריאן, מארק רופאלו, ג’ניפר ג’ייסון לי

(119 דק’, אנגלית, תרגום לעברית)