חמורים קולנועיים – ינואר 2023

חמורים קולנועיים

אושרה שורץ רעים

פברואר 2023

"המלים לא היו חשובות כביכול
כי נער הוא רק איה איה
אך בזה הוא כאילו אמר את הכל
ובזאת את הכל הביע." ("חמוריקו", נתן אלתרמן)

החמור הקטן, עם העיניים החומות והחכמות, שנושא על גבו משאות שמשקלם לעתים גדול ממשקל גופו, ובלילה מרים את קולו ונוער בקול זוועה, עוררה את דמיונם של משוררים וקולנוענים כאחד.  מה מבטאת נערת החמור הקטן? נְעָרָה שהעניקה לו את שמו בחלק מהיצירות, כמו ב"פו הדב" של א.א. מילן – אִיָה, בעברית (Eeyore, באנגלית). בחודשים ינואר ופברואר יוצגו בסינמטק הרצליה כמה מהסרטים שהקדישו זמן ומשמעות לחמור, בעל חיים שזכה לביזוי יותר מאשר לשבחים – שמגיעים לו. חמורים הם חיות אינטליגנטיות, שקל לביית. החמור בויית לפני כ-7000 שנים, לצורך עבודות שונות במשק החי. בל נשכח ש"חמור" הוא משל לטיפשות, עקשות ולעתים אפילו ערלות לב. 

הסרט החמורי החשוב שיוקרן בחודש ינואר הוא "בלתזאר", סרטו עטור השבחים והפרטים של רובר ברסון ("הנדון למוות ברח", "הכייס", "מושט") משנת 1966. שמו הצרפתי המקורי של הסרט הוא  Au Hasard Baltazar, שבתרגום חופשי משמעותו: "לגמרי במקרה, בלתזאר". זה סרט שמתחיל עם הולדתו של עייר בעדר כבשים בחווה כפרית. שלושה ילדים מטבילים אותו ונותנים לו את השם בלתזאר. למה בלתזאר? אולי, כי במסורת הנוצרית הוא אחד משלושת "האמגושים" (לצד כספר ומלכיור), מלכים מן המזרח שמגיעים לברך על הולדת ישו. יתכן ובלתזאר היה מלך תרשיש. זוהי דמותו של ה"זר", וכנראה אף כהה עור, ביחס לשומרי המסורת הנוצרית. לעובדה שבלתזאר הוא שם של מלך מעניקה לשמו של החמור אירוניה מרירה. הסרט עוקב אחרי סיפור חייו העגומים של בלתזאר. אך לפי הכותרת הצרפתית של הסרט, אין זו עלילה ספציפית של דמות ספציפית, אלא סיפור אקראי, על דמות שנבחרה במקרה. בלתזאר נודד מבעלים לבעלים, סובל ביזוי והתעללות, וגם מקבל פה ושם קצת אהבה. למרות שהוא הגיבור האמיתי של הסרט, רובר ברסון, יוצר סרטים מחמיר, מינימליסטי, לא מאניש אותו לרגע בסרט. אנחנו לא מקבלים צילומי תגובה שלו ולא נקראים לשער מהן המחשבות שעולות בראשו. יחד עם זה, כפי שציין הוגה הדעות מישל פוקו, הזר איננו אלא המצפון המוסרי של החברה. בני האדם מתבזים ביחסם המבזה כלפי החמור האפור הזה, וזעקתו/נערתו, שנשמעת מדי פעם בסרט מעוררת כאב של הזדהות. רוב השחקנים בסרט אינם שחקנים מקצועיים, וגם אן ויאזמסקי, שראינו אותה השנה בסינמטק ב"תאורמה" של פזוליני,  והיתה אשתו של גודאר, וכוכבת סרטו "הסינית", לא "משחקת" בסרט, למעשה. כפי שקורה בדרך כלל בסרטים של ברסון, הדמויות עוטות מסכה לבנה ולא מביעות רגש. ברסון נמנע ככל יכולתו ממניפולציות קולנועיות, כולל מניפולציות דרמטיות. הדמויות אומרות את דברן ללא רגש ומבצעות את הפעולות שלהן באופן מעט מכאני. דירוג הביקורות שנכתבו על הסרט הוא 98, מהגבוהים שקיימים. 

החמור הוא קרוב משפחה של הסוס. הם אפילו יכולים להזדווג ולהוליד פרד, אבל זהו צאצא עקר. הראש של החמור גדול מזה של הסוס, ואוזניו ארוכות יותר. הוא קצר רגליים ונתפש כגרוטסקי. לחמור אין את ההדר האצילי שאופייני לסוס הדוהר (בדרך כלל, בסלואו מושן), עם צהלה שנשמעת כמו קריאת שמחה וחופש; הוא כלי הרכב שמתאים לסנשה פנסו, משרתו הגוץ, השמנמן הנאמן ונושא הכלים של אביר תחנות הרוח, דון קישוט. האם נערת החמור מבטאת את מר גורלו? את היותו נלעג ובזוי? נושא משאות באי רצון בולט, כשראשו מוטה קדימה? "אי-אה" (EO), הוא מחווה של  יז'י סקולימובסקי הותיק (בן 84) ל"בלתזאר" של ברסון. הסרט שיצא השנה, חלק את פרס המבקרים בפסטיבל קאן ונבחר להיות הנציג של פולין לאוסקר (כרגע הוא בשורטליסט, הרשימה המצומצמת)‚  דירוג הביקורת הגבוה שלו עומד על 83. גם כאן מדובר בסרט שגיבורו הוא חמור, אי-אה, שמסעו הארוך בעולם חושף את הרוע, השחיתות והצביעות של בני האדם. גם הוא זוכה למנת אהבה נשית, כמו בלתזאר, אבל האהבה מתפוגגת אל חוסר נאמנות. בכל זאת, בעל חיים בזוי. בניגוד לסגנונו המחמיר של ברסון, סקולימובסקי יוצר סרט מרהיב עין. הטבע היפה, מנוגד לאנושיות הכעורה. אבל הבדל מהותי נוסף בין הסרטים הוא שסקולימובסקי כן מעניק לסרט את נקודת מבטו ו"מחשבותיו" של החמור. הוא אינו נמנע מהאנשתו ואינו נרתע מיצירת אפקט רגשי. 

שמו המקורי של "הנסיכה בעור החמור" (ז'אן דמי, 1970), הוא למעשה "עור החמור". נסיכה נמלטת מהארמון שבו גדלה, כי אביה האלמן מבקש… לשאת אותה לאשה. הוא לא מוצא אף נסיכה רווקה בעולם שיופיה משתווה ליופיה של אשתו המתה – מלבד בתו הצעירה. הנסיכה פונה לפיה הסנדקית שלה, שמציעה לה עצות שונות להתמודדות עם מצב הביש, ולבסוף, היא נמלטת מהארמון מכוסה בעור של גוויית החמור היקר לאביה, שעד מותו פלט מאחוריו צואת זהב. הסרט הוא פארודיה שכוללת חלקים מתוך וריאציות שונות של סיפור עממי שמופיע בכמה לקטי אגדות. כנראה שהגרסה הישנה ביותר לסיפור הודפסה בלקט של שארל פרו בסוף המאה ה-17. ז'אן דמי ("מטריות שרבור", "העלמות מרושפור") מתפרע בעיצוב התפאורה והתלבושות, ומתענג על האופי הפרברטי של הסיפור – שיסודו בתשוקה האסורה של האב לבתו. דמי, שנפטר בשנת 1990 מאיידס (רק בשנת 1998 הודתה אשתו, הבמאית אנייס ורדה, שזו היתה סיבת המוות), ביטא בחלק מסרטיו היקסמות קאמפית. הסיפור מכיל תחפושת וזהות חלופית, שאפשר גם להעניק להם משמעות קווירית: הנסיכה צריכה להתחפש לבזויה שבבהמות כדי להסיט את תשוקתו האסורה של אביה. אבל יופייה הקורן מתחבא שם לאורך השנים, ומושך אליו את אובייקט האהבה הלגיטימי – הנסיך, שעור החמור לא מרתיע אותו. כדי להדגיש את הסוד של האב ה"נגוע" בתשוקה אסורה, בחר דמי ללהק לתפקיד של המלך, אבי הנסיכה, את ז'אן מארה, אהובו ואובייקט תשוקתו של המשורר, המחזאי ויוצר הסרטים ז'אן קוקטו. מארה גילם את החיה ביצירתו של קוקטו, "היפה והחיה" (1946), יצירה שגם לה מקובל להעניק פרשנות קווירית – החיה אינו אלא קורבן של תשוקות אסורות, שעיוותו את המראה שלו והפכו אותו ל"חיה" בעיני רוב האנשים. רק היפה (כמו הנסיך ב"עור החמור") יכולה לראות מבעד למסכה הדוחה, לזהות את כוח האהבה ולהוציא את היופי האמיתי מהכוח אל הפועל.  

הסרט מעוטר שירים שכתב מלחינו הקבוע של דמי, מישל לגראן. ובעניין החמור – בסרט זה אין דמות לחמור (שנראה רק בתחילת הסרט כשהוא פולט מאחוריו מטבעות ואבני חן), מלבד העובדה שעור החמור וראשו המקורי שתלוי על ראש הנסיכה (קטרין דנב), בזוי ומגוחך והופך אותה לבזויה שבנשים. בניגוד לסרטי החמורים הנוספים בתוכנית, אין כאן ניסיון לחלץ את החמור מהדימוי הבזוי שלו. 

הסרט הרביעי שבו דמות חמורית, הוא סרטו עטור השבחים של מרטין מקדונה ("ברוז'", "שלושה שלטים מחוץ לאייבינג מיזורי"), שנולד בשנה שבה נוצר "הנסיכה בעור החמור" וארבע שנים אחרי שיצא "בלתזאר". "רוחות אינישרין", שיוצג ברחבי הארץ החל מ-2.2.23, זכה לדירוג המבקרים של 87. גם הוא בשורטליסט לאוסקר, והמהמרים כרגע מציבים אותו גבוה, מעל ל"הפייבלמנים" של שפילברג. מקדונה, מחזאי עטור שבחים (כמה ממחזותיו הועלו על הבמות בישראל) ותסריטאי זוכה גלובוס הזהב ובאפטה. 

–"אין רוחות רפאים באינישרין", אומר גיבור הסרט, פאדריק (קולין פארל) לחברו קאלם (ברנדון גליסון). והאחרון אומר לו – אולי יש באנשים… אבל אני לא חושב שהם צועקים יותר כדי לבשר על המוות. אני חושב שהם פשוט יושבות, משועשעות ומתבוננות". אינישרין היא אי אירי מבודד, שניתן לשמוע ממנו את היריות של מלחמת האזרחים. האם הדי המלחמה הגיעו גם לחייהם של האיכרים פשוטי ההליכות? נקודת הפתיחה של הסרט היא שביום אחד, ללא סיבה נראית לעין, קאלם מפנה עורף לפאדריק, שמחשיב אותו כחברו הטוב ביותר. נמאס לקאלם, לדבריו, לבזבז את זמנו על אדם קטן ומשעמם כמו פאדריק, וזה לא מועיל לו יותר. הוא פשוט הפסיק לחבב אותו. לצד ההתנכרות, העלבון, הכאב, הכעס, הבדידות וגם האהבה יש לכל אחד מהגברים הללו בעל חיים שאוהב אותו ללא תנאי. בעל החיים האהוב על פאדריק הוא האתון הקטנה שלו, ג'ני, שיש לה סרט אדום ופעמון. ומכאן ראוי לא להכביר מילים על הסרט. 

החמור האהוב עלי ביותר בקולנוע הוא דונקי (donkey) מתוך "שרק" (אנדרו אדמסון, ויקי ג'נסן, 2001) והמשכיו. בדיבוב המופלא של אדי מרפי, דונקי אוהב לשיר. נערת החמור איננה אלא כשרון מוסיקאלי שמעיד גם על אישיותו הנלבבת של בעל הקול. למרות ששרק הנרגן לא סובל את שירת מי שמתעקש להיות החבר שלו, דונקי פשוט נהנה להיות עצמו, נאמן לנטיותיו ומחייך את החיוך הרחב ביותר ביקום.