רוח רפאים, עטוי סדין לבן, שב אל הבית הפרברי שבו חי עם אשתו, בניסיון להישאר קרוב אליה לאחר מותו. אלא שבמצבו החדש הוא מגלה שאין ביכולתו עוד להשפיע על המציאות: הוא יכול רק להתבונן מן הצד, בעוד האבל מתפוגג, הזמן חולף, והחיים — והאישה שאהב — ממשיכים בלעדיו. בסרטו המדיטטיבי של דיויד לאורי, האבל הפרטי הופך שער לעיסוק רחב בהרבה בזמן, בזיכרון ובהיסטוריה. מתוך שפה קולנועית איטית וניסיונית, הסרט בוחן כיצד זיכרון אישי נשחק ונבלע בתוך נרטיב היסטורי ולאומי אלים ורב־שכבות. הבית ה״מודרני״ שבו מתרחשת העלילה מתגלה כקליפה זמנית ודקה בלבד, המונחת על אדמה רוויית עבר — של כיבוש, דם והדחקה — שבה גם האהבה, כמו האדם, נידונה להיעלם.