במאי: פֶּדְרוֹ אַלְמוֹדוֹבַר
שחקנים: כַּרְמֶן מָאוּרָה, אוּסֶבְּיוֹ פּוֹנְסֶלָה, אַנְטוֹנְיוֹ בַּנְדֶרַס
(102 דק', ספרדית; תרגום לעברית ולאנגלית)
פבלו אוהב את חואן הצעיר והעדין. חואן אוהב את פבלו, אבל לא בכל לבו. נקודות האור בחייו של פבלו הן טינה, אחותו הטרנסית (כרמן מאורה), ועדה, בתה המאומצת. אל תוך האיזון המשפחתי השברירי הזה פורץ אנטוניו (אנטוניו בנדרס), צעיר יצרי ואלים המתאהב בפבלו ואינו מוכן לקבל את העובדה שלבו עדיין נתון לחואן.
בשנות השמונים, הרבה לפני עידן ה־DVD והסטרימינג, הגיעו שמועות על במאי ספרדי פרוע שעושה סרטים לוהטים. פדרו אלמודובר שמו. אלמודובר הצעיר יצר כאן מלודרמה מתוחכמת, שרגלה האחת נטועה עמוק בתרבות הטראש והאחרת שואבת מז'אן קוקטו, מאינגמר ברגמן — ובעצם מכל הבא ליד. הוא עוסק באהבה, בתשוקה, בשליטה ובתפקידים שאנחנו ממלאים בתוך מערכות יחסים, ומערבב את הגבוה והנמוך בלי לבקש רשות מאיש. זהו אלמודובר שונה בתכלית מזה של היום: מסוגנן — כן, אבל גם עירום וחשוף, בוטה עד מבוכה, קורע לב ואמיץ. כשהסרט הוקרן בישראל ב־1988, הביקורת המקומית קיבלה אותו בסכינים שלופות. אהרון דולב כתב: "איזשהו חוק צריך נגד סמרטוטרים"; חזי לסקלי: "מעצבן בצורה לא מעניינת"; אמיר רותם: "סתם עלוב"; ותמר גלבץ תרמה את האלמותי: "אוי, והמגדלור הזה, כמה שזה פאלי". סבב ההקרנות הראשון היה קצר. מאז צברו הסרט והבמאי קהל אדיר של מעריצים ואוהבים.
זוכה פרס טדי לסרט הטוב ביותר – פסטיבל ברלין 1987
